<h1>פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת מטות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ככל היוצא מפיו יעשה [במדבר ל']. מכאן שעובר על לאו ועשה, אם לא יקיים. וכופין על מצות עשה, ואין כופין על לאו, אך מלקין אותו אם עבר.
ד"א ככל היוצא מפיו יעשה [במדבר ל']. לעשות הבטאה כשבועה. מכאן פסק שאם נדר בלשון לע"ז אע"פ שאינו מכנויין השנויין שזכרו חכמים, כגון יין פרומיט אגין לשון לע"ז, כיון שהזכיר כנוי השם הוי נדר. אך אם לא הזכיר [כנוי] השם לאו נדר הוא, כגון ייא פרו מייט לאו נדר הוא.
<h2>דף ז:</h2>
לא יחל דברו [במדבר ל']. פי' לא יעשה דבריו חולין. שצריך לקיימו עד יבא חכם ויתיר לו. ובגמרא כן הוא לא יחל אבל אחרים מחלו לו. ומכל מקום פסק חכם מתיר לעצמו נדרו ע"י חרטה. אך אם נדר דבר על חבירו א"י להתיר נדרו בעצמו אלא [אחרים יתירו לו].
<h2>דף ח.</h2>
ופסק אע"פ שאין אדם רשאי לישבע באמת בתורה עד שיהיו בו המידות הללו שנ' (דברים י' כ') את ד' אלקיך תירא, שיהו כאברהם שנ' בו (בראשית כ"ב י"ב) כי ירא אלקים אתה, וכאיוב שנ' בו (איוב א' א') איש תם וישר וירא אלקים וגו', וכיוסף שנ' בו (בראשית מ"ב י"ח) את האלקים אני ירא וגו'. ואותו תעבוד, אין לך עבודה אחרת אלא לתורה ולמצות, ובו תדבק וכי יכול לידבק באש אוכלה, אלא כל המשיא בתו לת"ח שקורא ושונה, ועושה לו פרקמטיא ומהנהו מנכסיו [זה הוא שנאמר עליו ובו תדבק]. ואם יש בו המדות הללו אז ניתן לו רשות לישבע באמת שנ' (דברים י' כ') ובשמו תשבע. מ"מ מצוה הוא לישבע לקיים המצוה כמו שאמר דוד (תהלים קי"ט ק"ו) נשבעתי ואקיימה. ולהיות נשבע ליצרו כמו שאמר בועז (רות ג' י"ג) חי ד' שכבי עד הבוקר. וזהו המצות עשה דכתיב ובשמו תשבע. מעשה בהר המלך שהיו שם ב' אלפים עיירות ונחרבו כולם על שבועות אמת שנשבעו, ק"ו שנשבע על שקר, כיון שגם על שבועת אמת יש עונש.
<h2>דף ח:</h2>
ד"א זה הדבר דווקא חכם בהתרה ובעל בהפרה. ופי' רשב"ם הטעם למה בעל דוקא בהפרה, כי לשון הפרה בלא שום טעם וחרטה כמו (דברים ל"א כ') את בריתי היפר, ולשון התרה הוא צריך טעם בחרטה. ולכך פסק כיצד מתירין נדר ע"י יחיד מומחה או ג' הדיוטות, יבא הנשבע לפניהם ולא ע"י שליח, רק (בעל ע"י אשתו) [אשה ע"י בעלה]. וכן פסק שאין מתירין נדר ע"י שליח רק הנודר בעצמו יבא לפני המתירין, רק לאשה ע"י בעלה.
<h2>דף כ.</h2>
פירוש שלל מדין. ונקרב [במדבר ל"א]. כדיי על נס זה להקריב, אחרי שלא נפקד ממנו איש. ונקרב את קרבן ד'. וק"ק מה ראו להקריב את אלו תכשיטים, כדי לכפר על הרהור הלב. אצעדה. שרגלים מצועדים בו. צמיד של (זהב) [זרוע]. טבעת. כמשמעו. עגיל. לאזנים שנ' (יחזקאל ט"ז י"ב) ועגילים על אזניך. כומז. דפוס בית הרחם, כאן מקום זימה, ולכך תרגום הוא מחוך. ומנאן הכתוב מנה תכשיטין שבחוץ עם תכשיטים שבפנים, ללמד כל המסתכל באצבע קטנה שבאשה כאלו מסתכל במקום התורף, וכל המסתכל בעקיבה של אשה סוף בא לידי עבירה. שכך דרכו של יצר הרע.
<h2>דף כב:</h2>
וכשיבא הנודר פסק דצריך לפרט הנדר. וגם פסק הלכה כר' נחמן דאמר פותחין בחרטה. פי' הנודר צריך שיפתח תחילה בחרטה ויאמר מתחרט אני ואלו הייתי יודע כן לא הייתי נודר. וי"א פותחין בחרטה קודם (שיוכלו) [שיתחילו] להתיר לו יפתחו לו ויאמרו לו אדעתא דהכי מי נדרת או וכדו תהית. אז יאמר החכם מותר לך ג' פעמים, וג' הדיוטות נמי יאמרו כל אחד ואחד ג"פ מותר לך.
וכן פסק אם אדם נדר [או נשבע] ולא חרט [על נדרו או] על שבועתו ורואין ב"ד שהיתר בשבועותיו או בנדר גורם לעשות מצוה להטיל שלום בין איש לאשתו [או] בין אדם לחבירו, ב"ד פותחין מאיליהן פתח לנדרו [ולשבועתו] ומודיעין לו מה [הנדר או] השבועה גורם לבטל מצוה, ואפי' ע"ד רבים נדר אם מתחרט מתירין לו ג' הדיוטות. ואם לא ניחם ועומד בנדרו ובמרדו מקיים שבועתו [או נדרו]. אמנם פרי"ץ דאם נדר להפר תקנת הקהל, מתירין לו בע"כ, ומלקין אותו.
ופסק מורינו רב האי גאון דנמנעו מלהתיר שבועות זולתי לדבר מצוה לפי שאין נדרים רגילים [ללמוד] בבית המדרש ואיכא למיחש אעונש דשבועה בתורה. אמנם פי' ר"ת ורי"ץ דשבועה בתורה, חכם מתיר אותה או ג' הדיוטות, דהכתיב [במדבר ל'] או השבע שבועה לא יחל דברו הא אחרים מוחלין. ועוד דאין לו שבועה בתורה אם לא יזכור השם, והלכה דנזקקין לאלקי ישראל. ועוד צדקיהו נשבע לנבוכדנצר בתורה וס"ת בידו על ברכיו והתירו לו חכמי ישראל. וכן אמר פרעה ליוסף זיל איתשיל על שבועתך דאשבעך אביך בנטילת חפץ דמצוה. ופי' ר"ת דבתקיעת כף צריך להחמיר יותר מנדר ושבועה ואין לה הפרה, והפסוק החמיר בה שנ' (יחזקאל י"ז י"ח) ובזה אלה והפר בריתו והנה נתן ידו וכל אלה עשה לא ימלט. אך אם יש הפסד מרובה מתירין לו, מוטב שיאכלו בשר תמימות שחוטות ואל יאכלו וכו'. ופסק דאם הנשבע אדם לחבירו מעצמו, או שהשביעו ואמר אמן, דאין להתיר נדרו ושבועתו אלא בפניו לכתחילה. דאמרי' אמר ליה הקב"ה למשה במדין נדרת לך במדין והתר נדרך שנ' [שמות ד'] ויאמר ד' אל משה במדין לך שוב מצרים וגו'. (ופר"ץ) [ופרי"ץ] דבדיעבד אם הותר נדרו שלא בפניו מהני, שהרי צדקיהו נשבע לנבוכדנצר והתירו לו חכמי ישראל שלא בפניו.
לא יחל דברו [במדבר ל']. פי' לא יעשה דבריו חולין. שצריך לקיימו עד יבא חכם ויתיר לו. ובגמרא כן הוא לא יחל אבל אחרים מחלו לו. ומכל מקום פסק חכם מתיר לעצמו נדרו ע"י חרטה. אך אם נדר דבר על חבירו א"י להתיר נדרו בעצמו אלא [אחרים יתירו לו].
<h2>דף כג.</h2>
ופסק כשפותח בחרטה אין מתירין לו עד שיהא לבו ופיו שוין בחרטה. ופסק שאין פותחין בנולד, פי' אם החרטה בא ע"י דבר שנולד בו לאחר נדרו לא הוי חרטה, ואפי' אמר הוא בעצמו אלו הייתי יודע דבר זה הנולד לא הייתי נודר או נשבע אין מתירין לו. ודוקא בנולד שאינו מצוי ותדיר, אבל בנולד (שאינו) מצוי ותדיר מסיק בפרק [ארבעה] נדרים [כ"ג ע"א] דפותחין ומתירין. ופסק ה"ר אליעזר ממיץ דהא דאין פותחין בנולד ה"מ כשאינו מתחרט אלא מנולד ואילך, אך אם היה מתחרט מעיקרו ואח"כ בא לו הנולד מתירין, ואפי' ע"י נולד וראיה דאמרינן [שם כ"א ע"ב] וכדו תהית, ואת לבך עלך וכו' ואינו חוקר עליו אם חוזר כן מחמת נולד שאינו מצוי. וכן פסק אע"ג דאין פותחין בנולד, מ"מ פותחין בתנאי נולד. כלומר אם קודם [שבא] הנולד אמר מתחרט אני בנדר זה שמא יבא נולד, ואח"כ בא נולד או שאמר מתחרט אני בעבור זה שיש בו, ומשקר שאין בו, ואח"כ בא אותו דבר מתירין לו.
<h2>דף כג:</h2>
וכן פסק בליל כיפור אומרים ג"פ כל נדרי, כרבא דאמר עומד אדם בר"ה וביוה"כ ומבטל כל נדרים שעתיד לידור כל השנה. וקיי"ל כרבא דאמר ובלבד שלא יהא זכור.
וכן פסק שאדם מפיר לעצמו כל נדריו עד שלא נדר, אך חכם לאחרים או בעל לאשתו אין היתר ואין הפרה קודם לנדר.
ופסק דהכי גרסי' בכל נדרי מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו. ול"ג מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, דאם נדרים שעברו [היה] צריך להתיר בפני ג' ובחרטה וצריך לפרט הנדר, והאי דאמרי' דאיתחרטנא בהון דמשמע שמתחרט על נדרים שעברו, לא, דהכי פי' דאיתחרט בהון שעתיד אני להתחרט בהון. ומ"מ צריך שבשעת הנדר לא יהא זכור מה שהיפר לעצמו קודם, וכרבא בלישנא בתרא, דאי הוי זכור מן הביטול ואפ"ה נדר בטל הביטול ונדר קיים. וכן הפסק כדפי'. ופסק ר"ת דביטול כל נדרי לא מהני אלא בנדרי דיחיד, אבל לחרמות דרבים ושבועה דב"ד לא מהני ביטול, כיון דאנן משביעין אותו ע"ד ב"ד ועל דעת הקהל, וא"א שלא יהא אחד מהן זכור דלא מועיל ביטול כל נדרי ושום ביטול. ופסק הרמב"ם דביטול לא מהני [א]לא בנדרים ולא בשבועות, שאין מקדימין תנאי לשבועות.
<h2>דף סד.</h2>
ופסק כשפותח בחרטה אין מתירין לו עד שיהא לבו ופיו שוין בחרטה. ופסק שאין פותחין בנולד, פי' אם החרטה בא ע"י דבר שנולד בו לאחר נדרו לא הוי חרטה, ואפי' אמר הוא בעצמו אלו הייתי יודע דבר זה הנולד לא הייתי נודר או נשבע אין מתירין לו. ודוקא בנולד שאינו מצוי ותדיר, אבל בנולד (שאינו) מצוי ותדיר מסיק בפרק [ארבעה] נדרים [כ"ג ע"א] דפותחין ומתירין. ופסק ה"ר אליעזר ממיץ דהא דאין פותחין בנולד ה"מ כשאינו מתחרט אלא מנולד ואילך, אך אם היה מתחרט מעיקרו ואח"כ בא לו הנולד מתירין, ואפי' ע"י נולד וראיה דאמרינן [שם כ"א ע"ב] וכדו תהית, ואת לבך עלך וכו' ואינו חוקר עליו אם חוזר כן מחמת נולד שאינו מצוי. וכן פסק אע"ג דאין פותחין בנולד, מ"מ פותחין בתנאי נולד. כלומר אם קודם [שבא] הנולד אמר מתחרט אני בנדר זה שמא יבא נולד, ואח"כ בא נולד או שאמר מתחרט אני בעבור זה שיש בו, ומשקר שאין בו, ואח"כ בא אותו דבר מתירין לו.
<h2>דף סה.</h2>
פירוש מדין. נקום נקמת וגו' המדינים [במדבר ל"א]. למה נסמכה פרשת מדין לפרשת נדרים, לפי שנשבע משה במדין אל יתרו שנ' (שמות ב' כ"א) ויואל משה לשבת וגו' ואומר (שמות ד' י"ט) ויאמר ד' אל משה במדין לך שוב, א"ל הקב"ה במדין נדרת לך במדין והתר. ומכאן אנו למידין בנדרים דאין מתירין אלא בפניו. לעיל [פסק שח].
ופסק מורינו רב האי גאון דנמנעו מלהתיר שבועות זולתי לדבר מצוה לפי שאין נדרים רגילים [ללמוד] בבית המדרש ואיכא למיחש אעונש דשבועה בתורה. אמנם פי' ר"ת ורי"ץ דשבועה בתורה, חכם מתיר אותה או ג' הדיוטות, דהכתיב [במדבר ל'] או השבע שבועה לא יחל דברו הא אחרים מוחלין. ועוד דאין לו שבועה בתורה אם לא יזכור השם, והלכה דנזקקין לאלקי ישראל. ועוד צדקיהו נשבע לנבוכדנצר בתורה וס"ת בידו על ברכיו והתירו לו חכמי ישראל. וכן אמר פרעה ליוסף זיל איתשיל על שבועתך דאשבעך אביך בנטילת חפץ דמצוה. ופי' ר"ת דבתקיעת כף צריך להחמיר יותר מנדר ושבועה ואין לה הפרה, והפסוק החמיר בה שנ' (יחזקאל י"ז י"ח) ובזה אלה והפר בריתו והנה נתן ידו וכל אלה עשה לא ימלט. אך אם יש הפסד מרובה מתירין לו, מוטב שיאכלו בשר תמימות שחוטות ואל יאכלו וכו'. ופסק דאם הנשבע אדם לחבירו מעצמו, או שהשביעו ואמר אמן, דאין להתיר נדרו ושבועתו אלא בפניו לכתחילה. דאמרי' אמר ליה הקב"ה למשה במדין נדרת לך במדין והתר נדרך שנ' [שמות ד'] ויאמר ד' אל משה במדין לך שוב מצרים וגו'. (ופר"ץ) [ופרי"ץ] דבדיעבד אם הותר נדרו שלא בפניו מהני, שהרי צדקיהו נשבע לנבוכדנצר והתירו לו חכמי ישראל שלא בפניו.
<h2>דף סו.</h2>
וכן פסק אם אדם נדר [או נשבע] ולא חרט [על נדרו או] על שבועתו ורואין ב"ד שהיתר בשבועותיו או בנדר גורם לעשות מצוה להטיל שלום בין איש לאשתו [או] בין אדם לחבירו, ב"ד פותחין מאיליהן פתח לנדרו [ולשבועתו] ומודיעין לו מה [הנדר או] השבועה גורם לבטל מצוה, ואפי' ע"ד רבים נדר אם מתחרט מתירין לו ג' הדיוטות. ואם לא ניחם ועומד בנדרו ובמרדו מקיים שבועתו [או נדרו]. אמנם פרי"ץ דאם נדר להפר תקנת הקהל, מתירין לו בע"כ, ומלקין אותו.
<h2>דף סו:</h2>
סדר הפרת אב לבתו והבעל לאשתו, אם נדרה שלא תשתה, יאמרו לה מיד ביום שמוע האב או הבעל בלא שום חרטה, מופר ליכי מופר ליכי ג' פעמים.
<h2>דף עה.</h2>
וכן פסק שאדם מפיר לעצמו כל נדריו עד שלא נדר, אך חכם לאחרים או בעל לאשתו אין היתר ואין הפרה קודם לנדר.
<h2>דף עז:</h2>
וכשיבא הנודר פסק דצריך לפרט הנדר. וגם פסק הלכה כר' נחמן דאמר פותחין בחרטה. פי' הנודר צריך שיפתח תחילה בחרטה ויאמר מתחרט אני ואלו הייתי יודע כן לא הייתי נודר. וי"א פותחין בחרטה קודם (שיוכלו) [שיתחילו] להתיר לו יפתחו לו ויאמרו לו אדעתא דהכי מי נדרת או וכדו תהית. אז יאמר החכם מותר לך ג' פעמים, וג' הדיוטות נמי יאמרו כל אחד ואחד ג"פ מותר לך.
<h2>דף עח.</h2>
אל ראשי המטות [במדבר ל']. למה נאמר אל ראשי, הי' לו לכתוב וידבר משה אל בני ישראל כמו בכל הפרשיות. אלא לפי שנ' בפרשת בהעלותך (במדבר י' ב') ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה וכתיב בתריה (י"ג ג') ואם באחת יתקעו ונועדו אליך (כל) הנשיאים יכול כל הקודם [במקרא קודם במעשה], פי' שיהו מתכנסין כל העדה קודם כל הנשיאים, ת"ל אל ראשי המטות, והדר אל בני ישראל לעולם ראשי המטות קודם, ור' יונתן אמר אינו צריך דיליף מסיני דנשיאים קודמין לעדה, ומוקי ראשי המטות דהכא ללמד שהפרת נדרים ביחיד מומחה. או בג' הדיוטות, דיליף לה בגז"ש זה הדבר זה הדבר משחוטי חוץ מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן בנדרים כן. וי"מ אהרן הוא כיחיד מומחה. ובניו תרי, וכל ישראל חד, הרי ג' הדיוטות. פי' אחר, אהרן ובניו הרי ג'. וכן פסק.
ד"א זה הדבר דווקא חכם בהתרה ובעל בהפרה. ופי' רשב"ם הטעם למה בעל דוקא בהפרה, כי לשון הפרה בלא שום טעם וחרטה כמו (דברים ל"א כ') את בריתי היפר, ולשון התרה הוא צריך טעם בחרטה. ולכך פסק כיצד מתירין נדר ע"י יחיד מומחה או ג' הדיוטות, יבא הנשבע לפניהם ולא ע"י שליח, רק (בעל ע"י אשתו) [אשה ע"י בעלה]. וכן פסק שאין מתירין נדר ע"י שליח רק הנודר בעצמו יבא לפני המתירין, רק לאשה ע"י בעלה.
<h2>דף עט.</h2>
וקמו כל נדריה וגו' יקום [במדבר ל']. יקום ל"ל מיותר הוא, אלא בא ללמד שאם קיים לה שעה אחת, אע"פ שהוא יום שמועה, אינו יכול לחזור ולהפר. וכן פסק וכן להפך ואם הפר לה ביום שמעו, א"י להקם לה, אע"פ שהוא יום שמועה (א"י יכול לחזור ולהפר) וכן פסק.
סדר הפרת אב לבתו והבעל לאשתו, אם נדרה שלא תשתה, יאמרו לה מיד ביום שמוע האב או הבעל בלא שום חרטה, מופר ליכי מופר ליכי ג' פעמים.
<h2>דף עט:</h2>
פירוש נדר אשה. לענות נפש [במדבר ל']. לא אמרתי אלא בעינוי נפש. ופסק ה"ה בקונם כל פירות עולם עלי, חוץ ממין אחד. אבל קונם פרי זו עלי אין הבעל מיפר. או פירות מדינה זו עלי אין זו עינוי נפש, כיון דאפשר בפירות מדינה אחרת.
<h2>דף פא:</h2>
לא יחל דברו [במדבר ל']. פי' לא יעשה דבריו חולין. שצריך לקיימו עד יבא חכם ויתיר לו. ובגמרא כן הוא לא יחל אבל אחרים מחלו לו. ומכל מקום פסק חכם מתיר לעצמו נדרו ע"י חרטה. אך אם נדר דבר על חבירו א"י להתיר נדרו בעצמו אלא [אחרים יתירו לו].
<h2>דף צ.</h2>
וכן פסק שאדם מפיר לעצמו כל נדריו עד שלא נדר, אך חכם לאחרים או בעל לאשתו אין היתר ואין הפרה קודם לנדר.
